הרב הראשי יונה מצגר
כבוד אורחנו הנכבד, ראש הכנסייה, ראש הדת הגדולה בעולם; כבוד עמיתי הראשון לציון הרב הראשי, הרב שלמה משה עמר שליט"א; ידידיי נציגי הרבנות הראשית לישראל, כבוד הרב שאר ישוב והרב גליקסברג, שר המדע, ראש עיריית י-ם, נציגי מנהיגות העולם, קרדינאלים, מכובדיי כולם.
כבוד האפיפיור, ברוך בואך בצל קורתנו, אנחנו מקדמים אותך בברכת שלום בעיר השלום ירושלים. ארצנו הקדושה, ארץ שהתפללנו לשוב אליה במשך אלפיים שנות גלות. כמה דמעות זלגו מעינינו כדי להביע את רצוננו העז להתרפק על אבניה. ברוך השם, עתה מתקיימת פגישתנו בארץ ישראל, בעירנו ירושלים בירת הנצח של עם ישראל.
במהלך שנת גלותו ידע העם היהודי סבל וייסורים רבים. נכון מפני חטאנו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אך הנביאים כולם הבטיחו לנו כי יום יבוא ונחזור לארצנו ואכן לשמחתנו אנו מציינים בימים אלה 61 שנים לכינונה של מדינתנו בארץ הקודש, ארץ התנ"ך, ארץ שעל רגבי אדמתה דרכו אבותינו: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, דוד ושלמה.
אחת הנבואות המפורסמות שנתנבא הנביא יחזקאל היא חזון העצמות היבשות בה מבטיח השם "הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל, וידעתם כי אני השם דיברתי ועשיתי נאום השם". אנו חשים כי נבואה זו מדברת עלינו. אני כבן למשפחה שרובה נכחדה בשואה האיומה. שרידי המשפחה חשו עצמם כעצמות יבשות ממש בתום המלחמה. אך בזכות הרוח האלוקית הזאת, זכו לשוב ארצה ולהימנות בין מייסדיה ובוניה ולהגשים את חזון הנביאים, הם הפכו מעצמות לעצמאות. כאמור, ההיסטוריה שלנו רצופת סבל בלתי יתואר, פוגרומים, גירושים, עינויים והריגות, על רקע אידיאולוגיה דתית ושנאה תהומית. על מה ולמה? זאת לא נבין לעולם.
כבוד ראש הכנסייה, חשבתי לעצמי אילו מפגש היסטורי כמו זה - בו העומד בראש הדת הגדולה בעולם, נפגש בירושלים עם ראשי הדת היהודית - היה מתקיים שנים רבות קודם לכן, כמה דם נקי היה נחסך, כמה שנאת חינם היתה נמנעת בעולם. על רקע תחושות אלה, הרשה נא לי להיות אסיר תודה על שמנעת מהבישוף מכחיש השואה, לחזור לשורות הכנסייה. אילולא כן – היה עלול לעבור מסר לנשיא איראן, מכחיש שואה גם הוא, שישנה מעין לגיטימציה להכרזותיו הנפשעות בדבר רצונו לחסל את מדינתנו. עלי לציין בהערכה את הכרזתך הברורה כי האנטישמיות איננה רק חטא נגד יהודים אלא חטא נגד האלוקים.
אני בטוח כי כבודו שותף מלא לקודמו האפיפיור פאולוס ה-2, כשבא לבקרנו לפני תשע שנים והניח פתק חשוב מאוד בין אבני הכותל, בו הוא ביקש מחילה מהעם היהודי על הסבל שנגרם לנו במהלך ההיסטוריה ועל המחויבות של הנצרות לאחווה אמיתית עמנו.
היום הוא יום קדוש לעמנו, ל"ג בעומר, יום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי, אחד הרבנים החשובים שחיו לפני כאלפיים שנה. חכם, צדיק, קדוש כמלאך אלוקים. הוא נרדף על-ידי השלטון הרומי של אז על כי העז לדבר בגנות השלטון. למרות שדבריו נאמרו בחדר סגור בפני שני רבנים בלבד, הוא נאלץ לברוח עם בנו להסתתר במערה במרומי הגליל למשך 13 שנה. הוא חש על בשרו עד כמה לשונו של אדם גורלית. רק בגלל מילותיו הוא נרדף. לכן ילדי ישראל נוהגים לשחק היום בקשת וחץ, להורות על הסמליות שבדברי הנביא ירמיהו "חץ שחוט לשונם". השפה העליונה שבפינו דומה לקשת; הלשון דומה לחץ. ללמדנו, כל עוד החץ בידך אתה שולט עליו, ברגע שירית – אינך יודע במי החץ יפגע. כך גם לשונו של אדם. לאחר שהמילה יצאה מפיך אינך יודע באיזה מקום היא עלולה לפגוע.
אחד מחכמי ישראל, רבי שמואל הנגיד, אשר בחי בספרד, היה ידידו של הסולטן המוסלמי, שניהם יצאו לעתים לטייל ברחוב, פעם אחת עבר מולם מוסלמי שהחל לקלל את הרב. הורה לו הסולטן "עליך לחתוך לו את לשונו". חלפה חצי שנה ושוב שניהם טיילו ברחוב, ואותו מוסלמי בא מולם, והפעם המוסלמי בירך את הרב. התפלא הסולטן ושאל את הרב, "הרי הוריתי לך לחתוך לו את לשונו", הוא אמר: "חתכתי לו", "אז איך הוא מסוגל לדבר?", "כן, חתכתי לו את לשונו המקללת וחיברתי לו במקומה לשון מברכת".
אנו מודים לשם אלוקי ישראל על שבדורנו הלשון בין הדתות שלנו הפכה להיות מברכת. עלינו להמשיך בדרך הזאת ולהפיץ אותה גם למנהיגי דתות אחרות, כי לא בטרור ישיגו את מטרותיהם, לא בהריגת חפים מפשע יוכלו לייצג את אלוהיהם. אלוקים רחמן הוא. הוא מצווה על כולנו לכבד ולאהוב כל אדם באשר הוא, גם אם איננו בן דתך, כי איש באמונתו יחיה.
אני מבקש להודות לך, כבוד האפיפיור, על הסכמתך ההיסטורית, כפי שהתחייבה הכנסייה שבראשותך, על פי המסמכים שקיבלנו מההסכמים בדיאלוג עם הוותיקן, כי מעתה תחדל הכנסייה מכל פעילות מיסיונרית ומכל שידול להמרת דת בקרב בני דתנו. עבורנו זאת בשורה חשובה לאין ערוך. תודתי על רצונך לסייע לחייל השבוי גלעד שליט ועל התמיכה שנתת למשפחתו. אודה לך מאוד באם הכנסייה תכריז על יום קבוע בשנה שבו ראשי הכנסיות ידברו לא רק נגד אנטישמיות, אלא טוב באופן חיובי בעד עמנו. ולא די בכריתת הלשון המקללת אלא להחליפה גם בלשון מברכת.
כידוע, רבים מההורים בימי השואה הפקידו את ילדיהם בידיים נאמנות בקרב הכנסיות השונות ברחבי אירופה. לצערנו 6 מיליון יהודים לא שבו. רבים מהילדים אשר שרדו אודות לכנסייה גדלו מבלי לדעת שמוצאם הוא יהודי. אנו מצפים שהכנסייה תפגין שקיפות, תגלה את שורשם כדי שיבחרו את דרכם הלאומית והדתית. חוסר שקיפות בעניין כה רגיש, עלול להנציח סבל של יהודים רבים, ותשיג את מטרתם חלילה של הנאצים שביקשו להעלים את עמי, העם היהודי.
כבוד האפיפיור, הגעת זה עתה מהכותל המערבי שריד בית מקדשנו, המקום שבו עקד אברהם את יצחק בנו. בביקורך במקום הזה התקיימו דברי הנביא ישעיהו "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". כן, בית תפילה, אך לצערנו יש אשר הפכו את בית תפילתם למחסני נשק וטרור. דורנו שונה מהדור הקודם, חדלו השאיפות האימפריאליסטיות על כיבוש מדינות וארצות. היום אירופה היא כמדינה אחת מאוחדת, העולם כולו הפך להיות גלובלי, מתוקשר ומקושר און-ליין. רק דבר אחד עדיין מעיב על כולנו - השימוש בדת כאמצעי להריגת אנשים חפים מפשע.
כפי שהצעתי בעבר, עלינו יחד להקים גוף בינלאומי, מעין או"ם לדתות, שיהיה לצד האומות המאוחדות לדיפלומטים ולמדינאים, שם יישבו זה לצד זה, סביב שולחן אחד, נציגי כל הדתות בעולם, כל אלה הבאים ממדינות שגם טרם כוננו ביניהם קשרים דיפלומטיים, במטרה לנסות לפתור סכסוכים וחילוקי דעות הנובעים גם ממניעים דתיים. כל זה מתוך אמונה שאל אחד בראנו.
אני מסיים בברכה מעומק הלב שנזכה יחדיו להוסיף אהבה וכבוד ונרבה שלום בעולמנו, ונזכה במהרה לקיום דברי הנביא מיכה "והיה באחרית הימים יהיה הר בית השם, נכון בראש ההרים ונהרו עליו עמים ואמרו לכו ונעלה אל הר השם ואל בית אלוקי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה, ודבר השם מירושלים כי כל העמים ילכו איש בשם אלוקיו ואנחנו נלך בשם השם אלוקינו לעולם ועד". אמן.
הרב הראשי שלמה משה עמר
מוריי ורבותיי, קהל נכבד, אישים נכבדים, כבוד האורח הדגול שבא לשערי עיר הקודש בכבוד ובהדר. את המסרים אדוני הנכבד, כבר אמרתי לך בישיבה המצומצמת. והרשה לי לשתף אותך עם אנשיך הנכבדים בחוויה מיוחדת, אישית ולאומית, חוויה שאומרת את המסר האלוקי, השמימי, על-ידי הנביאים, שהרי ידוע ומפורסם שהעם הזה, עם ישראל, מוכה ונרדף. לא היה עם שנרדף כמו העם הזה; לא היה זמן שלא רדפו את העם הזה; לא היה עם שלא הכה ולא ניסה את כוחו לרדוף את העם הזה. והמטרה היתה אחת וברורה, כבר כתב אותה דוד מלך ישראל, "אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד". אבל עם ישראל חי וקיים ודוד מלך ישראל חי וקיים, לא ינום ולא יישן שומר ישראל. יש לנו הבטחה מפי כל הנביאים שהעם הזה יתקיים ויחיה. וגם אחרי שכולם התייאשו - גם אנחנו היינו מיואשים. אחרי השואה מי מילל ומי פילל, מי יכול היה עוד להעלות בדעתו שהעם הזה עוד יתקיים ועוד ישוב אל ארצו ויישאר עם אחד עם תורתו, עם דתו, עם מצוות השם שציוונו על-ידי משה עבדו הנאמן. זאת אף אחד לא העלה בדעתו.
אבל ההבטחה המתקיימת והדברים קורים לנגד עינינו, וכשאני קורא את דברי הנביא יחזקאל עליו השלום, זה מרגש, ואני לא חושב שיש לנו התרגשות גדולה מזו. והיום כשאדוני נמצא בעיר הקודש ירושלים, אחרי שהיה במקום הקדוש ביותר, הכותל המערבי, שלא זזה ממנה שכינה מעולם, שהוא כותלו של הר הבית, שמאחריו מקום מקדשנו, אני אקרא כמה פסוקים ברשותך אדוני הנכבד, ביחזקאל פרק לז', "היתה עלי יד יהוה ויוציאנו ברוח יהוה, ויניחנו בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירנו עליהן סביב סביב והנה רבים מאוד על פני הבקעה והנה יבשות מאוד. ויאמר אלי, "בן-אדם התחיינה העצמות האלה? ואומר יהוה אלוהים אתה ידעת".
צריך פה להבין דבר אחד. הנביא, כל כוחו ממה שהוא מקבל מאת השם. והנה כאן דבר מופלא שהשם שואל את הנביא, אחרי שלקח אותו, בעל כורחו לקח אותו, ואחרי שראה שהבקעה מלא עצמות והעצמות יבשות ולא סתם יבשות, יבשות מאוד, הוא שואל אותו. השם שואל את הנביא? הרי כל ידיעתו של הנביא מאת השם, והוא שואל אותו: "בן-אדם, התחיינה העצמות האלה?". מה מקום יש לשאלה? והנביא אומר: "אני לא יודע, אתה יודע השם, מה אני יכול לדעת". אבל מה השאלה? השאלה באה לעורר את תשומת לבו של הנביא ושל כל באי עולם, לעצמות היבשות שהעולם התייאש מהן, והן יבשות מאוד, עבר עליהן כל זמן וזמנים. וכולם שואלים "התחיינה העצמות האלה?". האם יש תקווה לעם הזה? האם יש תוחלת לעם הזה? האם העם הזה עוד יקום ויעמוד על רגליו? האם העם הזה ישוב אל ארצו? האם יש לו עוד למה לצפות? למה לקוות? ועל זה אומר לו הנביא: "אני לא יודע, אתה יודע". אמר לו השם: "תכף תראה איך שאני שולח רוח והעצמות זזות ומתחברות אחת אל אחת, ואני מצווה את רוחי עליהם, והם קורמים עור ומתלבשים בגידים ובסוף הם נעים ועומדים קהל רב ועצום". והנביא רואה בעיניו. והוא רואה את המציאות שאף אחד לא יכול להעלות על דעתו. ואז אומר הקב"ה לנביא: "ויאמר אלי בן-אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה, והנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו נגזרנו לנו". אומר לו, העצמות האלה זה כל בית ישראל. גם הם אומרים "כבר יבשו עצמותינו" "כבר אבדה תקוותנו". אבל אני שולח את רוחי.
ואנחנו היום, מי שזכה לחיות בתקופה הזאת ומי שזוכה להיות בירושלים ובארץ ישראל, אנחנו רואים את מה שראה הנביא בחזון העצמות, אנחנו רואים את זה בגדול, רואים איך שהעם הזה עומד על רגליו וקורם עור וגידים, ונושא את דגלה של התורה ושל היהדות וחוזר לארצו. וזה מה שאנחנו אומרים בהגדה של פסח "ושהיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. לא רק הצילנו בעבר אלא מצילנו בהווה ומצילנו לעתיד לבוא. ובידך אדוני הנכבד שאתה מייצג עם גדול ועצום של מאמינים שלך, שיודעים מה זה התנ"ך ויודעים מה הנביאים וקוראים בהם, שיעבירו את המסר הזה לעולם, שמגיע לעולם הזה הזכות הטבעית והמינימלית לבוא למנוחה ולהנחלה, אל אותה ארץ שהשם נתן לאבותינו והבטיח אותה לעם ישראל. לבוא אל המנוחה בלי מלחמות, בלי תלאות, בלי שנצטרך להתגונן מזה ומזה אלא לכבד את כולם, ויתנו לנו כבוד קטן, מינימלי, לשבת בבחינת "וישבתם בארץ לבטח ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ", אולי הכוונה לטרור "וחרב לא תעבור בארצכם", כל זה משה רבנו כתב בתורה. ואנחנו מתפללים לשם שברא את השמים ואת הארץ ומנהיג את העולם כולו, שישים בלבם של כל המנהיגים של העולם לאהוב זה את זה, להרבות אהבה ואחווה, להרבות שלום בעולם, וגם לאהוב את העם הקטן, הנדכה, הנרדף הזה שסופסוף הוא בא לארצו ומקווה ומצפה ולעולם לא יפסיק לצפות, לבוא אל המנוחה ואל הנחלה. שגם העם הזה ייתן השם ונמצא מנוחה וגם לכם יהיה כבוד והדר ושלווה "ועושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" ועל ירושלים, ומפה יתפשט השלום והכבוד והאהבה לכל העולם ולכל עמי העולם, אמן ואמן.